<h1>ספר התרומות שער כ' חלק א'</h1>
<h2>דף פה.</h2>
גרסינן בכתובות פרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] ההוא גברא דהוה מסקי ביה מאה זוזי, שכיב ושבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי, אתא בעל חוב וקא טריף ליה מיתמי דלוה, אזול יתמי ויהבו ליה ממטלטלי דידהו דלא משתעבדי למלוה חמשין זוזי דהוה שויא קטינא, הדר אתא בעל חוב וקא טריף לה מניהו על הנותרים, אתו לקמיה דאביי אמר להו מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם. פירוש, אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב משום מצוה מיהא משתעבדי, והלכך כיון דבסתם פרעתם יכול המלוה לומר הנך חמשין מצוה קא עבדיתו, דמשום מצוה מיהא משתעבדי ולא הוו דמי קטינא, ואידך חמשין דקא פרעיתו השתא איתנהו דמי קטינא וכי קא טריף כדין קא טריף. והני מילי דפרעוה בסתם ולא אמרו ליה בדמי קטינא בפירוש, אבל אמרו ליה בדמי קטינא בפירוש סלוקי סלקוה, שהרי גלו דעתם שלא היו מתכוונים לפרוע משום מצוה אלא משום קטינא, ואע"ג דאיכא מצוה אי לא בעו לא מכריחינן להו. ומסתברא דמהכא שמעינן מלוה שהלוה לחבירו משני צדדין ועבר מהכל זמן הפרעון ופרע לו מה שפרע לו בסתם ולא פירש לו במה דעתו לפרעו, והלוה היה מוכרח יותר מאחד מהן, הרשות ביד המלוה לומר על חוב פלוני רצוני לקבלם, ואין שומעין ללוה אע"פ שטען שרצונו היה לפרוע חוב פלוני. דהא הכא במעשה דקטינא משום דפרעו היתומים בסתם הוא יד המלוה על העליונה לומר משום מצוה היה דעתו לקבלם, ואע"פ שטוענין היתומים שהן לווין כי בדמי קטינא היה דעתם לפרוע ואפילו הכי לא צייתינן לטענתיהו. והא נמי דכוותא היא. ועובדא דסטראי נינהו [כתובות פ"ה ע"א] מוכח נמי הכי. ותו דהא קיימא לן [סנהדרין ל"א ע"ב] דעבד לוה לאיש מלוה ולפיכך הרשות ביד המלוה לומר לא אטלם אלא לרצוני. ומסתברא נמי דהיכא דאמר לוה בשעת פרעון לא אפרעך כי אם מחוב פלוני, והמלוה אומר לא אקבלם כי אם בחוב פלוני שאין לי ערב ממנו או שאני כושל בראיתי, הרשות ביד המלוה לכופו בכך, דהא קיימא לן עבד לוה לאיש מלוה, וכיון דמשני החובות עבר זמנם הכל תלוי ברצונו. ולא תיקשי לך הא דגרסינן בעובדא דקטינא [כתובות צ"א ע"ב] דמשמע דהיכא דאמרי ליה יתמי בדמי קטינא סלוקי סלקוה, דאלמא שידיהם על העליונה לכופו להפרע על הדרך שירצו הם. הא לא קשיא, דיתמי שאנו דאינהו לא מיחייבי מידי בהנהו חמשין זוזי דאיתנהו מטלטלין דיתמי, כי אם על דרך דמי קטינא, ולפיכך ידם על העליונה, אבל אלו הוו מחייבי במאה דהוה אבוהון מחייב אין הכי נמי שהיה יד המלוה על העליונה לכוף היתומים לפרוע לו ממה שירצה תחלה.
<h2>דף צא:</h2>
גרסינן בכתובות פרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] ההוא גברא דהוה מסקי ביה מאה זוזי, שכיב ושבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי, אתא בעל חוב וקא טריף ליה מיתמי דלוה, אזול יתמי ויהבו ליה ממטלטלי דידהו דלא משתעבדי למלוה חמשין זוזי דהוה שויא קטינא, הדר אתא בעל חוב וקא טריף לה מניהו על הנותרים, אתו לקמיה דאביי אמר להו מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם. פירוש, אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב משום מצוה מיהא משתעבדי, והלכך כיון דבסתם פרעתם יכול המלוה לומר הנך חמשין מצוה קא עבדיתו, דמשום מצוה מיהא משתעבדי ולא הוו דמי קטינא, ואידך חמשין דקא פרעיתו השתא איתנהו דמי קטינא וכי קא טריף כדין קא טריף. והני מילי דפרעוה בסתם ולא אמרו ליה בדמי קטינא בפירוש, אבל אמרו ליה בדמי קטינא בפירוש סלוקי סלקוה, שהרי גלו דעתם שלא היו מתכוונים לפרוע משום מצוה אלא משום קטינא, ואע"ג דאיכא מצוה אי לא בעו לא מכריחינן להו. ומסתברא דמהכא שמעינן מלוה שהלוה לחבירו משני צדדין ועבר מהכל זמן הפרעון ופרע לו מה שפרע לו בסתם ולא פירש לו במה דעתו לפרעו, והלוה היה מוכרח יותר מאחד מהן, הרשות ביד המלוה לומר על חוב פלוני רצוני לקבלם, ואין שומעין ללוה אע"פ שטען שרצונו היה לפרוע חוב פלוני. דהא הכא במעשה דקטינא משום דפרעו היתומים בסתם הוא יד המלוה על העליונה לומר משום מצוה היה דעתו לקבלם, ואע"פ שטוענין היתומים שהן לווין כי בדמי קטינא היה דעתם לפרוע ואפילו הכי לא צייתינן לטענתיהו. והא נמי דכוותא היא. ועובדא דסטראי נינהו [כתובות פ"ה ע"א] מוכח נמי הכי. ותו דהא קיימא לן [סנהדרין ל"א ע"ב] דעבד לוה לאיש מלוה ולפיכך הרשות ביד המלוה לומר לא אטלם אלא לרצוני. ומסתברא נמי דהיכא דאמר לוה בשעת פרעון לא אפרעך כי אם מחוב פלוני, והמלוה אומר לא אקבלם כי אם בחוב פלוני שאין לי ערב ממנו או שאני כושל בראיתי, הרשות ביד המלוה לכופו בכך, דהא קיימא לן עבד לוה לאיש מלוה, וכיון דמשני החובות עבר זמנם הכל תלוי ברצונו. ולא תיקשי לך הא דגרסינן בעובדא דקטינא [כתובות צ"א ע"ב] דמשמע דהיכא דאמרי ליה יתמי בדמי קטינא סלוקי סלקוה, דאלמא שידיהם על העליונה לכופו להפרע על הדרך שירצו הם. הא לא קשיא, דיתמי שאנו דאינהו לא מיחייבי מידי בהנהו חמשין זוזי דאיתנהו מטלטלין דיתמי, כי אם על דרך דמי קטינא, ולפיכך ידם על העליונה, אבל אלו הוו מחייבי במאה דהוה אבוהון מחייב אין הכי נמי שהיה יד המלוה על העליונה לכוף היתומים לפרוע לו ממה שירצה תחלה.
